<h1>הגהות שערי דורא סימן ב'</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
בשר א)שהודח ולא נמלח ב)ושמוה בקדירה צריך ס' כנגד כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה ג)ואם יש ס' אז התבשיל מותר. ומ"מ אותה החתיכה אסורה לפי שנתבשלה בדמה ד)ויש שהיו רוצים להתיר אותה החתיכה עצמה אחרי שנתבטלה בס' שהדם שיצא נתבטל ברוטב בס' ואם נשאר מן הדם בחתיכה שלא יצא לחוץ לא נאסר בכך דדם אברים שלא פי' מותר. ה)אמנם אנו נוהגין ו)לאסור אותה חתיכה עצמה אף כשיש ס' לבטלה משום דע"י הבישול הדם פירש ממקום למקום והוי כאלו פירש לחוץ [משא"כ בצלי]. [שערי דורא הלכ' מליחה סימן ב']. א)0מעשה (בחתיכת בשר תפל ד"ו) שנתבשלה בקדירה עם חתיכות מלוחות ונתבטלה ברוטב בששים והורה רשב"ט דחתיכה עצמה מותרת. לפי שהדם שיצא נתבטל ברוטב ואם נשאר מן הדם בחתיכה שלא יצא לא נאסר בכך דדם איברים שלא פירש מותר כדמוכח בשאלתות ויקרא הובא שאר ו' בהגהות ואפי' חזרה חתיכה ובלעה מן הרוטב שבה הדם לא נאסרה החתיכה בכך שהרי בטל הדם בס' והוי כאלו הרוטב היתר דאי איסור הוא יאסור גם כל החתיכות שהרי גם הם בולעין מן הרוטב. ועוד שהמלח מוציא הדם והרוטב ע"י בישול מוציא דם מה התם כשהמלח מוציא הדם החתיכה מותרת אף כשהרוטב מוציא הדם החתיכה מותרת והשיב לו חמיו הראב"ן שאותה חתיכה עצמה היא אסורה דהא דאמרינן דם שלא פירש שרי, ה"מ באומצא כדמוכח בשאלתות וטעמא משום דכ"ז שהוא נבלע באבר לא מיקרי דם דהא דאמרי' (כריתות ד' ע"ב) דה' לאוין כתיב בדם וחד לדם האיברים, היינו כשיצא מן האבר וגם אין נ"ט באבר כ"ז שלא נתבשל בו הלכך שרי באומצא. אבל כי נתבשל בו הא תניא (מנחות כ"א ע"א) במלח תמלח יכול במי מלח ת"ל תמלח כו' וכן לקדירה (זו ראיה שנייה) ואמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדקאמר דאינו יוצא מידי דמו ש"מ דאם בשלו אסור משום דמו אע"ג דאפקיה הרוטב. וטעמא משום דע"י בישול יהיב טעמא דחתיכה וכיון שנ"ט בחתיכה נ"נ אע"ג דהדר נסחט הדם ממנו דאפשר לסוחטו אסור דנהי דהדם נסחט הטעם אין נסחט מידי דהוי אטפת חלב שנפלה על חתיכ' בשר מבושלת וקבלה טעם דכיון דהוא נבילה אע"ג דנסחט אסור דטעמא ולא ממשו אסור ואפי' את"ל דדם לא אוסר בנ"ט בחתיכה אא"כ פירש ממנה והדר נבלע בה אפ"ה איכ"ל דאסורה דדלמא עם יציאת הדם בחתיכה בחד צד לא סליק ליה דקולא דמיא (פסחים מ' ע"א) פרש"י רתיחת המים (ור"י הלוי אחי ט"ז סי' כ"ה משתמש בזה הלשון) וחזר ונבלע בחתיכה עצמה שיצא ממנה והי' בה עוד דם שלא יצא ומצא מין את מינו וניער ורבה על החתיכ' ואוסרתה וכשנאסרה לא הותרה. אבל לשאר חתיכות לא חיישינן דלמא כשיצא הדם מן החתיכה נבלע בחתיכות אחרות ואסרם דליכ"ל בהו מצא מין את מינו וניער דהא לית בהו דם ובזה הדם היוצא אין בו שיעור לאסור. ודקאמר מלח מוציא דם ורוטב מוציא דם, לא דמי דמלח מוציא דם ולא מבלבל טעם הדם בחתיכה אבל רוטב מוציא דם ומבלבל טעם הדם בחתיכה הלכך נאסרה ומשנאסרה שוב לא הותרה דאפשר לסחטו אסור דטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא עכ"ל ראב"ן מרדכי כה"ב תשל"א. ב)0ושמוה בקדירה כו' אם שמוה בקדירה ולא נתבשלה אלא מקצתה הי' חם אם היס"ב אסורה ואם לאו מותרת וידיחנה וימלחנה עכ"ל. ג)0ואם יש ס' התבשיל מותר. ד"ק. וה"ה אם נתבשל חתיכת (חזור) [חזיר] עם תבשיל התבשיל מותר בס' דאין לחלק ואם נפל בקדירה האסור ב"פ או ד"פ ויותר זה תלוי בפלוגתא בנודע לו בנתיים כמו שאפרש לקמן סי' ל"ט. ד)0ויש כו' וכן הוא הסכמת הרא"ש בפכה"ב סי' מ"ה וז"ל ויש מתירין לפי שהדם שנפלט מתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת דם הוי דם אברים שלא פירש וכן מסתבר דל"ש הכא אפל"ס אסור דלא נאסר הבשר מעולם ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם אברים שלא פירש. ועוד ראוי להתיר יותר במבושל שהרי בצלי שמהפכין השפוד אצל האש הדם הפורש ממנו מתגלגל סביב בשר ואפילו הכי שרי כל שכן במבושל דמה שנפלט ממנו מתבטל במים עכ"ל. ה)0אמנם אנו נוהגין לאסור אותה חתיכה. הכי נהוג אע"ג דהאשר"י שדי ביה נרגא והביא ראיי' גדולה מן הצלי דאע"ג דיהיב טעמא ע"י צליי' שרי. יש לחלק דהתם גבי צלי מה שהוא נסחט נפל לארץ פי' לאש אבל כאן הנסחט נשאר בקדירה אלא שהוא נתבטל ולא (עדיף) (ס"א הוי) כמי שאינו לגמרי וחילק זה איתא בהדיא בתוס' שאנץ פג"ה גבי כחל בס' מהרא"י. ו) ד"ק קשה מ"ט דאוסרין נהי דנתבשלה בדמה מ"מ דם האברים שלא פי' הוא ואין לומר דמשו"ה אסור משום דפי' ממקום למקום דהא אמרינן גבי בשר ששהה ג"י בלי מליחה מותר לצלי משום דדם אברים שלא פי' מותר ולא מחלק כן ואמר מהר"ש שראה בתשובה דהיי"ט דאמרינן משום דכשהדם בא דרך הילוכו דרך הנקב שרוצה לצאת בו אז המים סותמין שאינו יכול לצאת והוה דם פירש גמור וזה אין שייך לומר בסמוך גבי בשר ששהה כי שם מיירי שצולין הבשר ושם אין מים שיכולין לעכב הדם מלצאת. ועוד נראה דהכא המים גורמין שיפרוש ממקום למקום אבל בסמוך בצלי מה יגרום, ומעתה ק"ל מה זה טעם דמתירין דהא המולח בכשא"מ כ"ע מודו דמה שבתוך הציר דהוי אסור ולהוי ה"נ כך. וי"ל דרתיחת הבישול כל מה שעוקר ממקומו מפליט לגמרי ונתבטל אבל במולח בכשא"מ אינו מפליט לגמרי. ומעתה ציר של מלח שהוא חזק סותמו בקל. ועוד י"ל דהמתירים סוברים כמו הגה בשער ד' דמה שבתוך הציר נאסר מטעם כבוש דוקא אבל לא משום פירש ממל"מ והכא מה שיוצא לחוץ מיד נתבטל (במים שבקדירה) עכ"ל וקשה על מנהגינו דלפי האמת אמאי אנו מחמירים כל כך דהא בכל הת"כ [—התורה כולה] מועיל ביטול. וי"ל דסברא הוא דאפשר לסוחטו אסור לכן אינו מועיל הכא ביטול כמ"ש סמ"ק הלכ' בב"ח הגה ד"ה דאע"ג דהחמין שבנתיים משוי לי' בן יומו כו' ז"ל ומה"ט פי' ר"ב בסה"ת דבצלים או כרישין שבלועים מאיסור ונתנם בקדירה של היתר צריך ששים מן כולו ולא סגי בס' מן הבליעה אבל אם הבצלים בלועים מטעם בשר ונתנם בקדירה של חלב או להיפך א"צ ס' רק מן הבליעה ולא מכולם. והטעם מפורש שם באר היטב ומסיק התם דגבי בליעת איסור צריך ששים מן הכל משום דאפל"ס אסור עכ"ל אף ה"נ גבי דם אפל"ס אסור משום הדם שבתוכה. וז"ל הסמ"ק וכ"ת מאי שנא זה מזה דגבי בליעת איסור חשבינן כולה חתיכה כבליעה עצמה וגבי בליעת היתר דבב"ח לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה. וי"ל דטעמא דבליעת איסור היינו משום דאפל"ס אסור פירש שאם היה יכול לסחוט האיסור הנבלע לחוץ מן החתיכה שלא הי' נשאר בו טעם איסור כלל מכל מקום החתיכה אסורה לעולם כיון שחל עליה שם איסור שעה אחת וזה הטעם לא מהני גבי בליעת היתר עכ"ל.
